תפקיד הדיסוציאציה בהפרעות נפשיות ודרכי טיפול

דיסוציאציה (בעברית היפרדות / ניתוק) מקושרת לסקאלה של תגובות, החל במצב של ריחוק וכלה בנתק של ממש אשר מונע מהאדם המצוי במצב זה להיות מודע באופן מוחלט לרגשותיו או למחשבותיו. הדיסוציאציה מבוססת על מנגנון ההגנה האנושי שמתעורר כשהאדם נמצא במצב טראומטי או לחוץ ביותר והוא חש בחוסר אונים. כשאדם חש כי אין בידיו דרך להתמודדות סיטואציה, והוא אינו יכול להגיב לה בבריחה או בלחימה, מתרחש אותו "ניתוק" של המצב ה"מודע" מהסיטואציה בכדי להגן על הנפש ולמנוע מהחוויה הקשה שאותה הוא עובר לחלחל למודעותו.

האם כל "ניתוק" מהמציאות הוא דיסוציאציה?

כולנו חווים "נתקים" כאלו מהמציאות ומהסיטואציה שבה אנחנו מצויים באותו הרגע. למשל, תוכלו להיזכר בפעם האחרונה בה נהגתם במסלול מוכר לכם ודעתכם הוסחה כל כך, עד שפספסתם את הפניה המתאימה. זה לא שהתנתקתם לחלוטין מהסיטואציה (הרי בזמן זה לא הפסקתם להגיב ולבצע את פעולות הנהיגה הנדרשות), אבל, באותן דקות, הנהיגה הפכה לפעולה אוטומטית שאיפשרה את ניתוקכם מהמצב ה"מודע" שלכם.

בעוד שמרבית מנגנוני ההגנה האנושיים מוגדרים כ"פתולוגיים" או כ"בעייתיים" כשהם מגיעים למצב מוקצן, הדיסוציאציה אינה הצורה המוקצנת של "ניתוק", אלא בכלי הישרדותי המסייע לנו בהתמודדות עם אירועים שהם כל כך טראומטיים, עד כי הנפש לא תהיה מסוגלת לשאת את ההתמודדות עימם. מובן שמנגנון זה אינו מצוי בשימוש היומיומי של הנפש, אלא מגיח ונכנס לפעולה, לרוב, בתגובה להתרחשות אירוע קשה או חוויה טראומטית.

בין הניתוק הנורמאלי לניתוק הפתולוגי

קיימים כיום שני מודלים תיאורטיים המנסים לספק את ההסבר להבדלים שבין הניתוק הנורמטיבי, הנורמאלי, השכיח, לבין הדיסוציאציה הפתולוגית שתצריך טיפול מקצועיי:

המודל התיאורטי הראשון הינו המודל הטיפולוגי, אותו גיבש פייר ז’אנה, שהיה פסיכולוג שהתמקד בחקר דיסוציאציה. ז'אנה טען כי המנגנון הניתוק הפתולוגי אינו קיים אצל כלל האוכלוסייה או מופעל בכל סיטואציה, אלא שהוא נחלתם הבלעדית של אנשים אשר נולדו עם נטייה טבעית לכך ואשר נחשפו להתרחשותו של אירוע טראומטי.

על פי מודל הרצף, המודל התיאורטי השני, הדיסוציאציה, בדומה לתופעות התנהגותיות אחרות, ממוקמת על סקאלה, שבקצה אחד שלה מצוי המצב הנורמטיבי ואילו בקצה השני ממוקמות הפרעות פתולוגיות של דיסוציאציה. בנוסף לשוני שבין הנקודות שעל הרצף, מצביעה תיאוריה זו על ארבעה מאפיינים המשותפים לדיסוציאציה ברמותיה ובביטוייה השונים:

"טייס אוטומטי"

אספקט זה מתייחס ליכולת האנושית לבצע פעולות בצורה אוטומטית ומבלי להקדיש להן מחשבה. האוטומטיזציה הזו באה לכדי ביטוי בפעולות שונות ורבות שאותן אנחנו מבצעים במסגרת חיי היומיום שלנו, לדוגמה, אותה סיטואציית נהיגה שהזכרנו בתחילה. במצבים הטראומטיים, בחלק גדול מהמקרים, נוכל לזהות את "הטייס האוטומטי" הזה – נוכל לראות כי חלק מהאנשים יתפקדו באופן שגרתי לגמרי, לכאורה. בדיעבד, בשיחה מאוחרת עימם, יסתבר שהם אינם זוכרים כיצד תפקדו, כיצד חשו במהלך הסיטואציה, מכיוון שהם פעלו בצורה אוטומטית וללא חיבור / מודעות לסיטואציה.

המידור

היבט משותף לכל רמות ומצבי הדיסוציאציה הוא העובדה כי המידע המוגדר כ"בעייתי" צף ועולה למודעות ש האדם, אך ורק, בקונוטציות מסוימות, ואילו באחרות – הוא אינו זמין. בקצה הסקאלה הנורמטיבית, המידור עשוי להתבטא, למשל, במצב בו אדם מתכונן לראיון עבודה חשוב, ובשל התרגשותו לקראת הראיון, הוא "שוכח" שברון לב רומנטי שחווה לא מכבר. סביר להניח כי לאחר שריון העבודה יסתיים, שברון הלב שלו ישוב למודעותו, אולם במהלך התכוננותו לראיון – מבחינת המודעות שלו הוא אינו קיים. כביטוי הפתולוגי (בצד השני של הרצף) של מאפיין זה, נוכל למצוא אדם שחווה אירוע מטלטל וטראומטי וייצר לעצמו את הנרטיב שעל פיו  כלל לא חווה את האירוע.

מצבי "אני"

במהלך חיי היומיום שלנו אנו עוברים באופן בלתי מודע (וכמעט אוטומטי) בין החוויות וההתנהגויות השונות, ואנחנו עושים זאת מבלי להקדיש לכך מחשבה, בהתאם להשתנותן ש הנסיבות. בהתאם לכך, לדוגמה, אנחנו נדבר ונתנהג בצורה מסוימת כאשר אנחנו נוסעים בתחב"צ בחברת אנשים הזרים לנו, בעוד שכאשר נגיע לביתם של החברים שלנו, – כל אלה ישתנו. במצב הנורמטיבי, גם אם נפעל באופן כמעט אוטומטי, אנחנו נהיה מודעים לשינויים הגורמים למצבי האני השונים, אולם במצבי דיסוציאציה, בכדי להגן על בריאותה של הנפש, גבולות מצבי האני השונים יהפכו לנוקשים ולבלתי עבירים ואף המודעות ל"אני" המופיע במצבים האחרים – תיעלם.

הבריחה לדמיון

אספקט זה של דיסוציאציה בא, בעיקר, לידי ביטוי אצל ילדים ובני נוער צעירים, והוא מתייחס ליכולות להפריד ולהבחין בין הגירויים השונים, כלומר, להיות במצב של "מודעות" לגירוי ספציפי ולנתק מהמודעות גירויים אחרים. הביטוי הנורמטיבי של התופעה יהיה חלימה בהקיץ או ריכוז של ילד בזמן צפייה בטלוויזיה או משחק במחשב. ומהצד השני של הסקאלה, נמצא קורבנות לאירועים טראומטיים שהדמיון מאפשר להם להתנתק מכאב נפשי / פיזי ולהתמקד במציאות הדמיונית השונה מזו הסובבת אותם.

הפרעות דיסוציאטיביות

דיסוציאציה ברמת הפרעה נפשית נוצרת כשניתוק הטבעי והבריא הופך לפתולוגי וקבוע. לרוב,, הפרעות כאלו מופיעות כתוצאה מחוויית טראומה. ה-DSM-5 מחלק את ההפרעות האלו לשלושה סוגים עיקריים:

אמנזיה – הפרעת זיכרון המובילה לשכחה ומופיעה עקב התרחשותו של אירוע טראומטי. לאמנזיה מסוג זה סוגים שונים ורבים, שההבדלים ביניהם, לרוב, מתייחסים למהותו של החומר שנמחק מזכרונו של האדם – האירוע-עצמו, תכנים הקשורים אליו וכן הלאה.

הפרעת דה-פרסונליזציה – תחושת ניתוק של אדם מעצמו או מהעולם. כיום, תחת הגדרה זו ב-DSM-5 מאוחדות שתי הפרעות – דה-פרסונליזציה,(תחושתו של האדם שהוא מתבונן בעצמו מהצד, מבחוץ) ודה-ריאליזציה, (תחושתו של האדם שהוא נמצא במעין חלום מעורפל).

הפרעת הזהות הדיסוציאטיבית (פיצול אישיות) – תופעה שבעקבותיה נוצרות באדם מספר ישויות שונות נפרדות, שעל מנת להגן על הנפש ועל האישיות המקורית, צפות ועולות למודע.

הטיפול במתמודדים עם דיסוציאציה

במצב פתולוגי הפוגע באיכות חייו של האדם ובתפקודו היומיומי, חשוב מאד לפנות לקבלת הטיפול המתאים. כיום, בדומה לטיפול בחרדה גם הטיפול בדיסוציאציה כולל גישות טיפול שונות, חדשניות ומגוונות (ביניהן, לעיתים, טיפול בקטמין). אולם רצוי להקפיד ולקבל את הטיפול מוקדם ככל האפשר, על מנת ולחסוך מעצמכם את העלול להתרחש בשל התדרדרות מצב הדיסוציאציה והשלכות מצב זה על שגרת חיי היומיום!